Dear Sylvia Plath (letters to the dead)

Dear Sylvia, 

How did you manage to write of the outward scene
When the silence has suffocated you
From within?
How did you coexist with a beautiful tyrant
Who's success has turned your talents into redundant?

Later on they will say [about me] -

"This is how it started,

That's how she buried herself in the hellmouth pits", -

But I need you, lost in decay,

Like no man blood-hearted;

And you slipping reality

Perfectly mine befits.

I wonder if we could become

Fine sisters,

If all of the letters I wished to receive 

Could be yours,

If we would discuss vicious brutes and elegant misters

And how none of them could ever restrain our force.

Well, that's awkward.

I wish to learn and to grow from the former sequels,

But my magnet is broken -

it attracts only equals.

I have a weakness

for people

who have a weakness

for people with a predisposition for mental ilness -

which apparently puts me in the end of this shameful sequence

when somebody is mutually affected by my existence.

כמה נוח זה - שאתה לא שואל שאלות,

כי אחרת

הייתי צריכה להסביר לך 

בגרסה נטולת מטאפורות

למה המקרר שלי מלא בטראגדיות אנושיות.

אתה עוד לא הפנמת בזה

שאני רק רוצה לדעת

על מה אתה חושב כשאתה לא מצליח לישון.

מבדר אותי שלא גילית עוד

- לשפוך דלק למדורה שלי 

זה

לשתף אותי במה אתה מרגיש

כשאתה עומד בחדר לבן וריק ומקשיב לשקט -

ולשלוח שיר שגורם לך לבכות

(לקינוח).

אתה לא הבנת עוד -- או לא מעוניין להבין,

ולכן אתה עונה לי בחיוך

ונעלם מהצ'אט לכמה ימים.

אני חושבת על זה כל כך הרבה לאחרונה

שהנני מוצאת את עצמי שוכבת שעות ערה במיטה

ומביטה

בחלל ריק

בחדר לבן --

מחכה

שמישהו ישבור את הקיר הרביעי

וייגש אליי --

ובוכה משירים בהם אנשים לא צריכים קונפליקטים

כדי להרגיש חיים.

כמה נוח זה - שאתה לא שואל שאלות,

כי אחרת 

הייתי צריכה

לספר לך את כל זה עכשיו

בגרסה בעלת מטאפורות

ולהתרגל לחיות בין שלושה קירות בלבד.

Good morning, Mr. Lichtenstein

She sees the world in Ben Day dots

of sunshine spots through window shutter;

And in her shade the mundane rots,

Decaying to newspaper mutter.

"Good morning, Mr. Lichtenstein" -

her voice, thus intimate but timid,

in bed sheets eagerly remains,

trespassing customary limits.

I love her like I loved before

the sound of steps on parquet floor;

I loved some essences before -

with all my heart and all my lumens -

But none of them were slightly human.

-

שיחת ווידוי אצל הכומר הפנימי

כל יום אני מערסלת
פרפרים  חדשים בבטני,
כל יום אני -

השתיקה שלפני ההצגה,

התשוקה בין מילים שלא נאמרו,

השריקה של החץ שלא פוגע במטרה.

אני - בית יתומים לעצב של אחרים,

שגורש מהלב

כי לאף אחד לא היה זמן אליו.

כל יום אני - קולב,

מתקן תלייה למסיכות שנושרות,

מתקן תלייה לדמויות מתיישנות

שמישהו לא מכיר בהם יותר

וגורר

אותם

דרך שלש-עשרה מדרגות לגרדום.

כל יום אני  אוספת אותם בתוכי, כמו תיבת אוצרות

- מה פתאום?!
את יודעת יפה מאוד

שביטוי "תיבת אוצרות"

הוא לשון נקייה ל"זירת השוד"

את - שודדת של סיפורי חיים, של זהויות ורעיונות,

את - אוכלת-כל  שניזונה מהתוכן,

,בלי הפרדה לטוב והרע

מרוקנת תיבות פנדורה

הביטי - כמה ממלכות רכובות השארת אחרי שעזבת

אם כבר התוודית לעצמך, אין טעם לזעם -

 -שנינו יודעים - דברים שלא נאמרים הם הכי נואשים

מי לא יחשוש לחלוק עם העולם שהוא מכור לחיי אנשים?

סיפוקך תלוי בהצצה 

אל תוך חלונות רוויה של נשמות זרות,

וכאשר ורידייך

  זועקים למנה חדשה של אנושי, אנושי מדי

את מערסלת עצב חדש בזרועות,

חשוב לך פחות

אם זה עצב מאבדות, משברון לבבות או מיום שיער רע -

את אוכלת כל, את מגפה שחורה

את סערה, תימרת אבק

שמסחררת לבבות

עד שנעלם הברק

.מעיניך

,את - התאום הרע של רובין הוד

את שודדת כדי לצמצם 

,את העוני הפנימי של עצמך

אין לך מה לחשוש מכנות -

אין גזר דין עליך,

ואין להתמכרות אנושית תוכניות שיקום.

אין עונש מרחם יותר ומייגע יותר 
ממני

שאלחוש תמיד באוזנייך שמשהו בך 

 פגום.

The last astronuaut

Tomorrow will be 10 years

from that casual day

which started with us and cheap telenovellas

and ended with me holding you, 

breathless

for few hours, in a locked apartment. 

Reality re-questioning.

Such a meaningful day, such a meaningless life.

I'm not sure I would know what to tell you

If you would meet me today,

Not sure you would have what to be proud of,

because

I don't strive to my achievements 

per aspera ad astra,

I don't play piano

anymore,

And I would rather be invited to a brothel

Than to the palace of kings.

It's always about me, right?

Because you are the one who moved on.

(Do you ever get a chance to glimpse at us

through dimensions?)

I've visited you today, you know,

following the hollow cemetery ceremonies of humankind.

Meaningless symbolism. 

Visited also that beautiful girl I knew,

a friend of a friend,

who managed to go away on the same date as you.

Symbolism, again. 

I never believed one of you would ever hear or answer

or even appreciate.

You would not even remember, probably -

Just wake up one morning,

Watching a different sunset

with different eyes.

(I don't need hugs or cheering,

because it is not about sadness -

I'm blooming, but meaningless,

And not sad at all -

It's like being in love with the universe

When you're the last astronaut in the outer space)

Entering samsara

I hope I would live

thousand years more.

If you would be with me now

here, where I am,

you would hope for

the same - 

crossing the streets 

ever tamed 

by urbanization,

inhaling car dust

exhaling star dust,

hearing the voice of the

street performer

singing the "Halleluiah"

(threading each sound right through ya),

standing there, reaching for pockets --

penniless --

nevertheless

still standing there awkwardly

just to admire

instead of paying him for the bread

and crying, crying, crying

with joy.